<h1>מגן אבות להמאירי — הענין השנים עשר</h1>
<h2>דף סז:</h2>
נהגו בנות זריזות בגלילותינו אלה ע"פ חכמי הדורות הקדומים שלא לאכול פולים ועדשים שלא בבדיקה אלא שאין מחמירות בבדיקתן כל כך, והוא שהעדשים בדיקתן קלה אצלם, מפני שאין להם בדיקה ביד אלא אם העדשים ישנות נותנות אותן במים והנקובות צפות למעלה. והחדשות אין חוששות להן בבדיקה כלל מפני שאין התלעתן מצויה, ובפולים החדשות אע"פ שלפעמים מתליעות רחשים דקים במחובר, אין חוששות בבדיקתן מפני שהתלעתן דבר שאינו מצוי כל כך, אבל משנתישנו הפולים מטעינות עצמן לבדקן, מהן שבודקות אותן לנקוב הפולים אחר שנתנום במים ורככום לרשום בכל מקום שמוצאין שם רושם של רחש ומוציאות את הרחש, ואותן שאין מוצאות בהם רושם אין בודקות כלל, ומהם שאין מטעינות עצמן לכל כך, אלא נותנות אותן שלמות במים צוננים כדי שיפרוש הרחש ויצא לו, ואח"כ נותנים אותם במים רותחין עד שכל שנשארו בהם ימותו במקומם, וכשמוצאין אותן אח"כ בחוץ, משליכות הרחש ואוכלין את השאר. והיו אותם התלמידים צווחים עלינו הרבה ומחזיקים אותנו כמחזרים אחר הקולא, על שאין אנו מוחין בידן, ועל שאין אנו מכריזין ומזהירין שלא לאכול מהן אלא ע"י בדיקה מעולה, בחתיכת כל פול ופול לשנים לעשותן גריסין, ואפי' אותם שלא נראה בהם שום רושם. נמתי להם. הניחו לבנות שלנו דהני נשי דידן בנות מורין אינון, ואי לאו דחזו בבי נשא לא עבדי. אף הם חזרו וצווחו וגלגלו עלינו מה שאמרו אמר שמואל קישות שהתליעה באביה אסורה וכו', כלומר אע"פ שאין איסור שרץ אלא א"כ שרץ על הארץ, כל שנזכר במחובר רחישתו במקומו נקראת רחישה על הארץ, והרי אנו מוצאים פולים רבים שיש בהם רמשים דקים ואין ספק שבמחובר התליעו, ואחר שהדבר מצוי, יש לחוש ואין לאכלן שלמות בשום צד אפי' הרכות שבהן. נמתי להם אל תכפרוני בשעת הדין, (פסחים ס"ט.) והרני מודיע לכם שהרבה רבנים מתירין מכל וכל, בלי שום בדיקה בעולם אפי' הישנות, והוא שבתוספות (חולין ס"ז ד"ה דיקא נמי) כתבו שזו שאמר שמואל קישות שהתליעה באביה אסורה, אין הלכה כן. וממה שאמרו עליה (שם) לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים ואת היתושין שבכליסים ותולעת שבתמרים ושבגרגרות, כלומ' להוציאם מכלל איסור שרץ, ותניא אידך [כל שרץ השורץ] על הארץ לרבות תולעת שבעקרי זתים ושבעקרי גפנים, כלומ' לרבותם לאיסור שרץ, מאי לאו אידי ואידי, בפירא, אלא הא דאמ' בעקרי וכו', פירושו שהתליע באביה ומשום [הכי] קא אסר דעל הארץ מיקרי, ואידך שלא באביה ומשום הכי שריא, הואיל ולא פירש על הארץ, ומשני לא אידי ואידי באביה, והא בפירא הא באילנא, דכל דאילנא מיהא על הארץ מיקרי, אלמא כל דבפירא אפי' באביה כשרה, ואחר שכן אין כאן צריך בדיקה כלל, וכן הביאוה בקצת התוספות בשם רבינו יעקב ז"ל. ונראה לי סעד לדבריהם מדאמרינן התם עלה דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זתים ושבעקרי גפנים אלמא כל דבפירא שרי אפי' התולעה באביה, ולשון זה ר"ל דיקא נמי, ברובו מקומות הלכה הוא, ואע"פ שמצינו נסח זה במה שאינו כהלכה בענין קידושין שאין (מוסרין) [מסורין] לביאה, מ"מ ברוב מקומות הלכה הוא, ולדעת זה אפי' התליע באביה מותר לגמרי, ואע"פ שאנו נוטים לפסוק כשמואל וכדעת רוב פוסקים, ומשום דבגמרא שקלו וטרו אליביה, מדקאמ' (נ"ח.) רב הונא כל בריה שאין בה עצם אין מתקיימת שנים עשר חודש ואמרי' עלה שמע מינה מדרב הונא הא דאמ' שמואל קישות שהתליעה באביה אסורה, הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין, כלומ' שאם התליעו במחובר הרי מתו ועפר בעלמא נינהו, ואם הם חיים לאו במחובר התליעו, והרי לא פירשו ולא שרצו בארץ. אלמא דהא דשמואל הילכתא היא, מ"מ המאזנים מעויינות ואין הכרע מזו אל זו, והרי אתה רואה מדבריהם שהקלו בהא בלא שום בדיקה, שאם אין שם נקב הרי לא יצאו ולא שרצו על הארץ ואפי' אם איכא שם נקב, אלו יצאו לא חזרו, שכל שיצא אינו חוזר כדאיתא בגמרא. ולא עוד אלא שאף לשיטתנו שפוסקין כשמואל יש מקילין בה מצד אחד לומר שלא נאסר אלא כשהחור גדול כל כך שהרחש יכול להלוך בתוכה, ומאחר ששירץ והוא מחובר בקרקע רחישתו נקראת רחישה על הקרקע, והרי אותן הרחשים הנמצאים בפולין אין חורן מחזיק כשיעור זה ונמצא שאין כאן שירוץ. וכן נראה דעת רבינו שלמה ז"ל שפירש בההיא דשמואל שמכיון שהתולע מהלך במחובר לתוך הקישות הרי הוא כמהלך על הארץ, והרבה מסכימים לדבריו, ואע"פ שיש חולקי' בה לומר שכל שמתנועע בעצמו נקרא שירוץ דאי לאו הכי לא אישתמיט תלמודא מלהדכירה. ואף אני נוטה לדעת החולקים מפני שרוב המתליעים כך הם, וא"כ לא היה לו להחליט את הסתם באיסור, מ"מ אין כאן הכרע. וכן יש מקילין מצד אחר שאפי' נפסוק כשמואל לאסור כל שהתליע באביה, וכן שנאמר כל שמתנועע בעצמו נקרא שירוץ, מ"מ דוקא בההיא דמשתכח בה ומדאיתיליד בה ריעותא איכא למיחש דבאיבה התליעה, וכן יש לומר שמתנועע בעצמו שירוץ הוא, אבל מן הסתם אחזוק איסורא לא מחזקינן ואין צריך לבדיקה כלל. ואפי' באותם שההתלעה מצויה בהם. ואף רבנו שלמה סובר כן ממאי דמפרש (מ"ח:) שהני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם לאו, ואע"פ שאף בזו אנן חולקים, משום דאי הכי הוה ליה למימר הני תמרי דאתליעו, ולא לומר מאחר שהרחש מצוי בהם אסור לאכלם בלא בדיקה, וכענין בדיקת הריאה, מ"מ אחר שמצינו כמה מקילין, הרי אין להחזיקם כמחזרים אחר הקלות, וכ"ש שמותר להם כהלכה רווחת בבדיקה הנהוגה להם לא להצרכת חתיכת אחת לשתים עד שתמנע אכילתם שלמות, אלא בפולים ועדשים חדשים אין רחש מצוי בהם אע"פ שנמצא בהם לפעמים, אבל כשנתיַשנו בעדשים בודקין במים, ובפולים בודקין בכל אותם שרשומן מוכיח שיש שם רחש ונוקבין במקום הרושם אחר שנתרככו במים ומוציאין אותו שמא התליעו במחובר. ויש מפרשים שכל שנתיַשנו הפולים אינ(ו)ן צריכות בדיקה כלל שאותם הרחשים הדקים שנמצא בהם לפעמים כשהן רכות כבר מתו, ואותם השחורים הנקראים בלשון לעז גורגיליש מתהוים הם אח"כ, ומשנתהוו לא פירשו, שהרי הנקב סתום, ואפי' נפתח אין חוששין שמא פירש, שכל שיצא אינו חוזר לחורו, ומ"מ יש אומרים שאף הרחשים הדקים שנעשים בהם במחובר מתקיים, והם הם אותם השחורים שאנו מוצאים בהם אח"כ, ופעמים שנעשים במחובר ופעמים לאחר שנתלשו. ומתוך כך כתב הרב המובהק ר' אברהם בר דוד ז"ל שכל אותן שהן שלימות ואין בהם רושם אין מחזיקים בהם ריעות ואין צריכות בדיקה כלל, אבל אותם הנקובות, או אותם שיש בהם רושם נוקבן ומוציאן. וזו היא הבדיקה הרגילה לנשים שלנו ודיינו בכך, והעדשים נבדקות במים בדרך שכתבנו. אבל החדשות בין בפולין בין בעדשים אין מצריכים בדיקה משום דמילתא דלא שכיחא הוא ואחזוקי [אסורי] היכא דלא אתילד ריעותא לא מחזקינן. וכבר בארנו שיש שנותנין אותן במים צוננים תחלה כדי שיצאו כל אותן שיש שם נקב ואח"כ נותנין אותן במים רותחין כדי שימותו הנשארים, ואפילו פרשו אחר מיתה מתירין אותן, מפני שהם גורסים (ס"ז:) פרשה ומתה מהו, כלומר שמתה אחר שפרשה, ושאל בה אם היא מותרת, ונשאר בתיקו ומחמירין בה. וכן גורס רבנו שלמה ז"ל הא פירשה אחר שמתה מותרת. וא"כ כל שמת הרחש אפילו אח"כ אין בו איסור. ומ"מ יש גורסים פירשה מתה ונמצא שאף מתה קודם שפירשה ואח"כ פירשה אסור מספק. ומאחר שמצינו הדברים מבולבלים ושאין האיסור ברור ומחוור בידינו כל כך. כל שהלכה רופפת פוק חזי מה עמא דבר (ברכות מ"ה.) ומנהגם של אבות תורה היא ועליו אין להוסיף.
